אשליית התקשורת המושלמת: מה למדתי מא-מונוגמיה על הקושי לדבר "על הכל" בזוגיות

לדבר על תקשורת זה לא כמו לתקשר בפועל. אני חיה ונושמת את עולם התקשורת כבר שנים – חוקרת מה חשוב לי שיהיה בה, איך להפוך אותה לכנה ואותנטית יותר, איך להעמיק את האינטימיות.

לדבר על תקשורת זה לא כמו לתקשר בפועל. אני חיה ונושמת את עולם התקשורת וא-מונוגמיה כבר שנים – חוקרת מה חשוב לי שיהיה בה, איך להפוך אותה לכנה ואותנטית יותר, איך להעמיק את האינטימיות.

למשך שלוש שנים הייתי שקועה בארבע מערכות יחסים קרובות ומשמעותיות, כל אחת עם מרחב תקשורת, חוויות ושיח ייחודיים. כולנו היינו אנשים חופרים, מעמיקים, שדיברו בלי סוף על תקשורת אידיאלית – איך להחזיק יחד קושי וכאב, על נפרדות רגשית ומרחב של אמפתיה עצמית, ואיך ליצור מרחב אמפתי משותף בתוך מערכת יחסים. הצהרנו שוב ושוב שזו הדרך הנכונה עבורנו, כתבנו פוסטים מלומדים בנושא, והפרנו אחת את השנייה בלי סוף. למדנו המון מהניתוחים, השיתופים, השיחות האינסופיות.

אבל בפועל? לרוב לא דיברנו על מה שקורה בינינו, או מה שלא קורה. לא באמת עשינו תיאום ציפיות אמיתי, לא העזנו להעלות קושי כשהוא רק התחיל לנבוט. אבל רוב הזמן באמת לא היו קשיים, אז אולי פשוט התרגלנו לשקט הזה.

איכשהו נוצרה תחושה מטעה של סנכרון תמידי. כל השיח התיאורטי הזה יצר אשליה של אינטימיות ואותנטיות תמידית, כאילו לכולנו יש אותן העדפות וציפיות, ברורות וידועות.

במבט לאחור, אני רואה בבירור איך ואיפה הנחתי שכל האחרות חושבות ומרגישות כמוני, וברוב המקרים פשוט לא טרחתי לבדוק את זה – לא עם עצמי ולא איתן. וגם הן לא איתי.

לאורך השנים היו שינויים משמעותיים במצבן של כל אחת מאיתנו – בסטטוס הזוגי, בקשרים אחרים, במצבים רגשיים משתנים, בבחירות אישיות. כמעט ולא דיברנו על ההשפעות של השינויים האלה, או על שינויים ברצונות ובהעדפות שלנו כתוצאה מהם. דברים פשוט קרו, שינויים הורגשו, אבל הם נותרו מחוץ למרחב התקשורת שלנו, ללא הכרה וללא בחינה משותפת של ההשלכות או שינויי הצרכים והרצונות.

היום, שנה אחרי שהתחילה שרשרת פרידות משלוש מהנשים האלה, האשליה הזו של בהירות ותקשורת אפילו מפחידה אותי. אני רואה איך היא בעצם מנעה תקשורת אמיתית. ויותר גרוע בעיני – כמה פחדנו ליצור מרחב בטוח להחזיק יחד קושי שנוצר בינינו. ובפעמים הבודדות שמישהי ניסתה להעלות קושי כזה, זה הוביל לקריסה זמנית של אחת ממערכות היחסים.

הניגוד הזה בולט במיוחד מול הקשר המשמעותי היחיד מאותה רביעייה שעדיין נשאר בחיי. בקשר הזה, שאני בוחרת בו כל יום מחדש בלב מלא אהבה והוקרה, אנחנו לא משאירים אבן אחת לא הפוכה. אין דבר קטן או גדול שלא נפתח ומדובר בינינו. פעם חשבתי שאולי זה קשור לעובדה שאנחנו גרים יחד, מה שהופך את הדיבור לנגיש יותר ואולי גם הכרחי יותר. אבל האמת היא שהתקשורת הפתוחה הזו נבנתה עוד בשנתיים הראשונות של הקשר, כשהיינו נפגשים רק פעם בכמה שבועות או חודשים. אז אני מניחה שזה קשור יותר לאישיות, לרצון, לבחירות וליכולת אישית, ולא למצב טכני.

עכשיו תורכם:

• איך אתם עם לדבר "על הכל" במערכות יחסים שונות?

• איך אתם יודעים שכל מה שחשוב באמת מדובר בקשרים שלכם?

• האם בכלל רצוי בעיניכם לדבר על הכל?