התערבות עם נפגעי טראומה - במבצע "חרבות ברזל"

מאת:

אנדי איפרגן, עו"ס מומחית בבריאות הנפש, ראש צוות ע"ס במערך הפסיכיאטרי, "סורוקה":

לקחי ביניים, יום 3, סיוע נפשי במבצע "חרבות ברזל"

מיום שבת בבוקר הגיעו למרכז הרפואי "סורוקה" מאות רבות של פצועים בגוף ובנפש. צוותי בריאות הנפש טיפולו עד כה וממשיכים לטפל בכמות עצומה של א.נשים, חלקם נפגעי חרדה וחלקם פצועים משולבים, גוף ונפש כאחד. מעולם לא ידענו כמות כזו של נפגעים מזירות רבות כל כך: פצועים ממסיבת הטבע, חברות וחברי יישובים בעוטף שהותקפו ע"י מחבלים שחדרו לתוך היישוב ורצחו גברים, נשים וילדים, כוחות ביטחון וחיילים בסדיר ובקבע, בעיקר לוחמים ותומכי לחימה, אוכלוסייה אזרחית תושבי הדרום. זה לא דומה לשום דבר שראינו אף פעם. אולי פעם אכתוב את כל מה שראינו ועשינו בשלושה ימים האחרונים. אבל כרגע שאנחנו בתוך האירועים ברצוני לשתף בכמה תובנות אליהם הגענו "תוך כדי תנועה". כרגע אני רוצה להתמקד באוכלוסייה אחת והיא תושבי העוטף, חברי אותם היישובים שאליהם חדרו מחבלים. הסיבה שאני מתמקדת בהם היא העובדה שמי שלא פצוע בבית החולים, פונה לקיבוצים וישובים במרכז. אני יודעת שיש רצון טוב של מטפלים רבים מתחום בריאות הנפש לתת מענה טיפולי לו הם זקוקים כל כך, אלא שעל מנת לתת מענה מותאם יש צורך לשנות את מה שכל מטפל.ת שמורגלת בעבודה עם דחק יודע. הפעם התאוריה והשטח לא מתחברים, ככה פשוט. למדנו את זה על בשרנו במהלך הימים האחרונים. אני מקווה שהתובנות שלנו יסייעו לכל המטפלים והמטפלות שהתנדבו לטפל במפונים מהעוטף.

על מנת לטפל יש ראשית להבין את מאפייני הסיטואציה, השונים מאירועי טראומה אליהם אנו מורגלים ואליהם מתייחסת התיאוריה:

1. האירוע לא נגמר-

בטיפול בטראומה אנחנו אומרים למטופל.ת שהאירוע הסתיים ושהוא במקום בטוח. אז זהו שלא. האירוע רחוק מלהיגמר, יש עדיין נעדרים רבים, ילדים ללא הורים וההפך, חברים, בני משפחה נוספים. יש לא מעט הרוגים ופצועים בבתי החולים. מקום בטוח? ממש לא, הם לא בבית והם גם לא יהיו בבית. פשוט כי אין בית לחזור אליו לרבים מהם. גם אם יש, א.נשים לא בטוחים שהם יחזרו. במהלך הימים שמענו. רבות את המשפטים "אין קיבוץ לחזור אליו", "אני לא חושבת שאחזור להתגורר בעוטף, זה יותר מדי".

2. התמודדות לבד במשך שעות מול המחבלים ואבדן האמון בצה"ל -

שמענו ממספר פצועים שמתנדבים בכיתות הכוננות של היישובים שבכל תרגול הם נדרשו להחזיק מעמד 10 דקות, שכן אח"כ צה"ל מגיע. צה"ל לא הגיע וגם כאשר כן, הוא לא הצליח לתת את המענה מול כמות כזו של מחבלים מצויידים בנשק אוטומטי, רימונים ועוד. חיילים רבים נפצעו בניסיונות החילוץ. פצועים פונו לאחר כ 7 שעות. משפחות התבצרו שעות בממ"ד, כאשר מבחוץ מחבלים זורקים רימוני הלם, מנסים לפרוץ בכוח את הבתים, אנשים עמדו בגבורה מולם, לא כולם הצליחו להינצל, הורים נרצחו מול עיניי ילדיהם, וההפך. פצועים הגיעו לבית החולים כאשר הם אינם יודעים מה עלה בגורל בני משפחותיהם וחבריהם. חלקם לא יודעים עד רגע זה. שמענו מתושבים שנשבר משהו בסיסי מאוד באמונה שלהם שהם יכולים לסמוך על הצבא שייגן עליהם.

3. אובדנים במספר מישורים-

היישובים בעוטף הם יישובים קטנים, כולם מכירים את כולם מילדות, גם בתוך הישוב עצמו וגם את חברי הישובים השכנים. אין אדם בעוטף שלא חווה אובדן ברמה האישית, בין אם זה בני המשפחה הגרעינית או המורחבת, חברים, קולגות ועוד. בנוסף יש אובדן קולקטיבי כיישוב. יש דאגה רבה לנעדרים, ביניהם ילדים וא.נשים מבוגרים וחולים שנותרו בלי הטיפול התרופתי שלהם. האינפורמציה וגם הדיס-אינפורמציה זורמת בבית החולים, חברי יישובים עוברים בין המיטות וכל פעם מספרים למאושפזים על עוד בני משפחה וחברים שאינם עוד.

4. בני משפחה שעדיין מאושפזים-

מי שלא נפצע ושרד פונה, מי שעדיין מאושפז לא יכול לראות את יקיריו ולקבל את תמיכתם, גם המשפחות שפונו, לא פונו עם הפצועים.

דגשים להתערבות:

1. בטרם כניסה להתערבות: תדאגו לצרכים שלכם, לאכול, לשתות, ללכת לשירותים.

אין לדעת כמה זמן תיקח ההתערבות. בנוסף, תכנוננו נפשית עד כמה שניתן לכך שאתם הולכים לשמוע סיפורים קשים מאוד.

2. הבניה קוגניטיבית, בדומה לכל התערבות בדחק.

בניית נרטיב פחות או יותר מסודר של האירועים מבחינת לוחות זמנים, מה היה ומה עשה.

3. בהקשבה לסיפור יש לשים לב להתמודדות של האדם, חיזוק.

רה-פריימינג להתנהגויות שנתפסות כשליליות, לדוגמא: כאשר המטופל אומר "ברחתי", נאמר- "הצלת את עצמך". לשבח את ההתנהגויות ולהדגיש את התושייה שהפעיל על מנת לשרוד ותאמינו לי היו המון כאלה: אם שהצליחה למנוע בגופה שעות את כניסת המחבלים לבית, אנשים שפינו פצועים, אנשים שהתחזו למתים, א.נשים שזרקו החוצה חזרה רימונים שהושלכו לבתים ולמיגוניות, או התחבאו בתוך עצים שנפלו. שמענו בימים אלו עשרות סיפורי גבורה כאלה, שצריך לתת להם מקום ולהתפעם מהם כי יש על מה. אנשים היו אקטיביים בשמירה על עצמם ועל יקיריהם. כמעט ולא היה מישהו.י שלא סיפר על רגשות אשמה על מה הוא לא עשה מספיק. רובם עשו המון, הם הצליחו לשרוד, תוך תושייה ויכולת הישרדות מדהימה.

4. בהתערבויות בדחק אנחנו תמיד מבררים משאבים שבהם עושה האדם שימוש על מנת להתמודד.

חשוב לשים לב שכעת לאור המצב, ייתכן שהמשאבים שהמטופל השתמש בהם בעבר אינם זמינים עבורו, לדוגמא אישה שמרגיע אותה לבשל בבית, אבל אין בית או בחור צעיר שמדבר עם חברו הטוב, אבל זה נעדר או מת. אישה שנוהגת לחלוק עם בן הזוג אבל בן הזוג פצוע ולא איתה. חשוב לסייע במציאת משאבים אלטרנטיביים, לדוגמא לעשות שיחות וידאו עם המשפחה, לחשוב על אדם משמעותי אחר שניתן לשתף ועוד.

5. גם פסיכואדוקציה שאנחנו עושים לגבי מה צפוי מבחינת תגובות דחק בימים ובשבועות שלאחר האירוע אינה רלוונטית.

האירוע הוא בסדר גודל שטרם נראה כמותו, שום דבר לא יחזור להיות רגיל בשבועות הבאים, אנשים אבלים, איבדו את ביתם, את הקהילה שלהם וזה יהיה יומרני מצידנו לומר שבסוף הסימפטומים יחלפו. אנחנו חוזרים ואומרים שזה אירוע הכי נורא שהיה במדינה מזה זמן ואנחנו לא יודעים מה יהיה. כן חשוב לומר שעם הזמן צפוי שיפור, ובמידת הצורך, ניתן ורצוי לפנות לסיוע. חשוב לספק מידע אודות מענים רלוונטיים כמו מרכזי חוסן (במידה ויעבדו), סיוע דרך ביטוח לאומי שניתן חינם לנפגעי פעולות איבה ועוד.

6. שימו לב מתי נגמרת לכם האמפטיה ויכולת ההכלה,

יש גבול למספר הסיפורים שניתן להכיל אחד אחרי השני.ברגע שאתן חשים שאין לכם יותר אמפטיה, זה הזמן לעצור. אתם לא אפקטיביים יותר.

7. אחרי ההתערבות תחלקו, תדאגו לעצמכם במה שעוזר לכם- אי אפשר לעזור לאחרים אם אתם מרוקנים.

מה שכתבתי הוא "חכמת המעשה", עוד יגיע היום שנכתוב את זה בצורה מסודרת עם עקרונות. בינתיים היה לי חשוב לשתף בידע שהצטבר אצלנו מטיפול במאות פצועים בגוף ובנפש ב"סורוקה" מתוך תקווה שמה שכתבתי יסייע למטפלים ומטפלות שהתנדבו לתת סיוע למפונים, ואולי גם למטופלים אחרים בעת קשה זו.

אנדי איפרגן, עו"ס מומחית בבריאות הנפש ראש צוות ע"ס במערך הפסיכיאטרי, "סורוקה"