יצא לכםן להרגיש קטנוניות?
שמשהו הפריע, והיה לא נוח והערתםן ואח"כ הרגשתםן שאולי אתם דרמטיים מידי, עושות עניין,, קטנוניים?
לפני שבוע עמדתי אחרונה בתור בארומה עם הילדים שלי, עייפים ממסע מפרך בפקקי הצפון, מורעבים כי לא הגענו הביתה לארוחת ערב.
ופתאום מגיע לו זוג, נעמדים מימיני מדברים ומתחילים להתקרב אלי צמוד מספיק כדי שאחוש צורך להרים מעט את התפריט הענקי שהחזקתי, קרוב יותר לגב של מי שלפני.
האשה פלטה איזה משהו על לבדוק בחנות והגבר שיחכה לה, הנהן ופשוט החל ללכת ישר, לתוך התפריט שהחזקתי, כשגם אם לא היה שם תפריט לא היה מספיק מקום לעבור, אז אני וילדי שלצידי זזנו שני צעדים לאחור כדי לתת לו לעבור.. ונמלאתי אי נוחות... מדוע אני זזה במקום שיעקוף אותי מאחור? תחושה פתאומית של חוסר נראות, שלא קרה כאן שומדבר גדול, אבל קרה.
הערתי לו בחיוך "יכולת פשוט לעקוף אותי מאחור במקום שאזוז מהתור", הסתכל עלי מבולבל, "מה? לעקוף?" והלך.
הילדים שלי שמעו וראו, ושאלו אותי מה קרה, אז הסברתי להם שהבחור פשוט התעלם מקיומנו ובלי לבקש סליחה או לבחור לעקוף אותנו מאחור הוא פשוט הלך כאילו שלושתנו לא עומדים שם בכלל, אז נאלצנו לזוז, לא ביג דיל, אבל לא היה לי נעים ולכן הערתי.
אח"כ בהמשך הנסיעה ברכב ניקרו בי ספקות עצמיים ושאלות, מה זו הקטנוניות הזו? מתי נהייתי כזאת ביץ'? מה הביג דיל כולה זזתי שני צעדים? מה קרה לי הנוחה והנעימה? מה אני מראה פה לילדים שלי? וגם מה היה לי חשוב לחנך איש זר?
עשיתי עם עצמי שיחה, והבנתי קודם כל שלא באתי לחנך וכלום, עשיתי את זה בשבילי, לא בשבילו, ומה הוא לקח או לא מכך שהערתי... פחות חשוב לי ממה אני נתתי לעצמי. קבלתי מעצמי את זה שאם לא נוח לי מותר לי להגיד, שאם משהו לא נעים לי במרחב, מותר לי לדבר. שאני לא שקופה, ושאני מבהירה את זה וזה אחלה, ושזה אחלה מסר לילדים.
קטנונית גאה.
*בתמונה ציור שציירתי בגיל 19, מעניין לי עכשיו לראות את סממני המגדר שבחרתי לדמויות השונות במערבולת הרגשית הזו, מתחבר לי לפוסט הזה 🙂
Comments